אנשים רגישים מאוד

.

פורסם בגליון נובמבר 2009, "חיים אחרים" (מקבוצת מוטו תקשורת)

מאת: ביאטה שבון 

תרפיסטית גוף-נפש, מתמחה באנשים רגישים מאוד, מורה מוסמכת ביוגה ויוגה תרפיה רגשית, בעלת תואר בפסיכולוגיה. מנחה סדנאות, הרצאות ומפגשים פרטניים לאנשים רגישים מאוד http://tnuaitit.com. מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד http://anashimregishim.com.

באחד מימי שישי הזמינו אותי ידידיי לצאת למועדון לילה. צחקתי ואמרתי להם שסוג בילוי כזה כבר לא מתאים לי. לא רציתי להיכנס להסברים ארוכים לגבי הרגישות שלי לרעש ולצפיפות. אני כבר יודעת מראש מה יקרה: אחרי עשר דקות של מוזיקה בעוצמה פי עשרה ממה שאני מסוגלת לשאת ושל המוני רוקדים, ארגיש בלבול, פאניקה ודחף להימלט משם מהר ככל האפשר. לאחר מכן יבואו התסכול והייאוש על כך שלא יכולתי להיות כמו כולם, ומבוכה כלפי החברים שלי שלא עמדתי בציפיותיהם.

הידידה שלי חייכה לדבריי, אבל הרגשתי אי נוחות כאילו היא שואלת ללא מילים: מה לא בסדר איתך? הרגשתי צורך להסביר את עצמי: "את יודעת, אני פשוט רגישה מאוד, במיוחד לרעש חזק. הייתי שמחה לנסות, אבל אני חוששת שאצטרך לצאת באמצע ולעזוב את המועדון". לשמחתי, ידידתי הגיבה בעידוד: "בואי נלך ואם תרגישי צורך לצאת, נצא ביחד".

לפעמים להיות רגישה כל כך מתסכל מאוד. פעמים רבות אני מרגישה צורך "להיות כמו כולם" כדי להיות חלק מהחברה. ואז אני מזכירה לעצמי שלהיות אותנטית זה אומר להיות אמיתית ונאמנה לעצמי. ובנוסף, שהרגישות היא דבר דינאמי וניתנת לאימון כמו שרירים בספורט. לכן אני מנסה לבדוק מחדש בעדינות את גבולות היכולת שלי, אולי הפעם אוכל להתקדם קצת יותר. מתוך הסקרנות הזו ובזכות התמיכה של ידידתי הסכמתי להצטרף אליהם.

הגענו מוקדם יחסית, כך שיכולנו לשבת ולדבר במשך שעה עד שהמוזיקה התחילה. הייתי נינוחה ונהניתי מחברתם של ידידיי ומהאוכל הטעים. ברגע שהתחילה המוזיקה, הרגשתי כאילו קיבלתי מכה חזקה בחזה. הוויברציות של הקול הדהדו בכל גופי. אוזניי נסתמו ושרירי גרוני כאבו מרוב המאמץ לדבר על רקע הרעש. הגוף התחיל להעביר איתותים זעירים של מצוקה.

המשכתי לעקוב אחר התחושות הגופניות כדי לזהות את נקודת האל חזור בטרם בואה ולצאת מהמקום לפני שאהיה בהצפה. "האם הגיע הזמן לצאת?", שאלתי את עצמי, "האם אפשר להמשיך עוד קצת?". ניסיתי להתרכז בשיחה עם ידידיי, אך הרגשתי שתחושת אי נוחות ורגשות של בלבול ומועקה רגשית עולים וגואים.

מצב כזה מזכיר לי תמיד את המפגש של הארי פוטר עם היצורים הדמיוניים סוהרסנים (דמנטורים). אלה הם יצורים השואבים את השמחה, האושר, התקווה, השלווה והזיכרונות הטובים של בני אדם. בתוך הריקנות שנוצרת הם גורמים לאדם להיזכר בזיכרונות הרעים ביותר, והדבר גורם לתחושת תסכול וריקנות עולמית. עצם ההתקרבות של היצורים האלה אל בני אדם מביאה אווירה של קור וחשכה. משהו דומה קורה לי כשאני מוצפת בגירויים, וכך האנרגיה הפיזית והנפשית מתחילה להתדלדל.

ברגע זה הבנתי שזה מספיק. ידידתי הציעה שבזמן שבעלה יסדיר את עניני החשבון, אנחנו נרקוד. הייתי דרוכה מאוד והתקשיתי לרקוד, אבל שמחתי שלא ברחתי מיד ונשארתי לחקור את הגבולות שלי. ראיתי הישג בכך שלמרות שהייתי דרוכה, לא יצאתי מהאיזון ולא הייתי בהצפה. כשיצאנו התמלאתי בשמחה – הצלחתי גם לבלות וגם לכבד את הרגישות שלי. הדבר התאפשר הודות לכך שנתתי לעצמי לגיטימציה להיות מי שאני, ויכולתי להסביר לסביבתי על הרגישות שלי וגם קיבלתי תמיכה.

עד לפני כמה שנים התסריט היה נראה אחרת לגמרי. לא הייתי מתלבטת אפילו לשנייה האם לצאת למועדון, כי לחצתי על עצמי להיות כמו כולם. הייתי נכנסת למקום כזה ומרגישה לחץ אדיר – רצון לעזוב ובמקביל רצון להישאר כדי לא לאכזב את האנשים לידי. סבלתי בשקט והגעתי הביתה מותשת, מעורערת רגשית ומתוסכלת מכך שאני לא מסוגלת להיות כמו כולם. היכולת להבין, לכבד ולדעת איך להתנהל עם הרגישות שלי התפתחה מתוך שני כיוונים בחיי: מהמפגש עם המורה שלי ליוגה בלימודי הוראת יוגה ויוגה תרפיה, ציפי נגב, ומקריאת הספר של ד"ר איליין ארון, "אדם רגיש מאוד" (Elaine Aron,The Highly Sensitive Person).

המשך לחלק  II של המאמר

.

המשך לחלק  III של המאמר

 

.

 

---

ביאטה שבון יהב, תרפיסטית גוף-נפש, מתמחה באנשים רגישים מאוד, מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד בישראל https://tnuaitit.com